אז מה זה בעצם אימון? לאן אפשר להגיע בסיומו?

27.07.2020

אישה שהשתתפה בקבוצת אימון כותבת:

הסיפור שלי לא מיוחד.

אולי לא מיוחד זה מה שמיוחד בו.

גדלתי בבית ממוצע.

בשכונה ממוצעת.

במעמד סוציו-אקונומי ממוצע.

הייתי תלמידה ממוצעת.

ספורטאית ממוצעת.

ממש שום דבר מיוחד.

תמיד אמרו לי שצריך ללמוד וצריך תואר ראשון כדי להצליח בחיים.

אה, ושאני אהיה קצינה.

כי אפילו שהייתי ממוצעת, עבורם הייתי יחסית עם פוטנציאל.

אז הפנמתי את תמונת ההצלחה שלתוכה גדלתי.

והתגייסתי.

ושובצתי בקורס לא ממוצע בצבא. יוקרתי אפילו.

ולרגע הרגשתי שאני יותר מממוצעת.

והמשכתי לקורס קצינות.

ואז הבנתי שוב שאני ממוצעת, ואפילו פחות.

והשירות אחר כך בתור קצינה היה מפח נפש וספרתי את הימים לסיומו.

אחרי הצבא עברתי לתל אביב ועבדתי בעבודה ממוצעת מינוס, כפקידה במשרד עורכי דין ממוצע מינוס, והחלטתי ללמוד לתואר ראשון.

מאחר שהבגרות שלי הייתה ממוצעת מינוס, מאחר שלא עשיתי את המבחן במתמטיקה, ומאחר שלא היה לי כוח נפשי לעשות את הבחינה הפסיכומטרית שתוכיח לי ולַעולם כמה אני ממוצעת, התחלתי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה בערבים.

הציונים שלי היו ממוצעים ולא עמדו בהלימה למאמץ שהשקעתי (לפני שנים עוד לא דיברו על לקויות למידה ועל אסטרטגיות למידה).

הייתי לעצמי מפח נפש מצטבר.

החלטתי שההתמודדות עם האכזבה המתמשכת שלי מעצמי כתלמידה קשה לי, ולכן הפסקתי ללמוד.

עברתי למסלול תעסוקה ממוצע מינוס.

עד שגיליתי שיש משהו שאני טובה בו.

שם נפלה קוביית הדומינו הראשונה במשחק של שארית חיי.

אני עדיין לא משהו, אבל אני כבר כל כך הרבה יותר!

ואני בעיקר אני.

ואני בעיקר מצליחה לראות, להתחבר, לאהוב ולחבק את כל מה שאני כן, ויותר ויותר לחיות בשלום עם מה שלא.

איינשטיין אמר:

Everybody is a genius. But if you judge a fish by its ability to climb a tree, it will live its whole life believing that it is Stupid.

["כל אחד הוא גאון; אבל אם תשפוט דג לפי היכולת שלו לטפס על עצים, הוא יחיה חיים שלמים באמונה שהוא טיפש"].

אז היום אני דג.

שיודע שהוא דג!!!

ואני לא מנסה לטפס על עצים.

ואני לומדת לשחות ונהנית מכל רגע.

אני מבינה שנולדתי למשפחה שלא הבינה שאני דג ותמיד סימנה לי עצים שאני צריכה לטפס עליהם.

ואני שחיתי בשלולית שמתחת לעץ וחייתי חיים של תחושת פִספוס ואכזבה.

אז מה האוקיינוס שלמדתי לשחות בו?

למדתי להתחבר ליכולת ההקשבה שלי.

ליכולת ההתבוננות שלי.

ליכולת האמפתית שלי.

ליכולת שלי להסביר דברים.

ליכולת שלי להבין לעומק.

לרצון שלי וליכולת שלי להושיט יד ולעזור.

ולהשתמש בכל היכולות האלה.

ללמד.

להראות את הדרך.

כיוונתי את הרצון והיכולות למקור האכזבה הראשי שלי – הייתי אמא נחשלת.

היום אני אמא נהדרת.

היום אני מורת דרך.

לכל מי שהיא דג שחושב שהוא קוף.

וגם לכל מי שיש לה דג ונדמה לה שהוא קוף.

להיות ממוצע זה להסתכל מסביב ולהשוות.

לקח לי 40 שנה להבין שאני בכלל צריכה להסתכל פנימה.

דרך האימון נצליח להגיע להבנה הזאת עכשיו, ולא בעוד 40 שנה.

עכשיו, כשצריך, לא אחר כך...